1. לפניי בקשת התובעת בתיק העיקרי לתיקון טעות סופר שנפלה בפסיקתא, אשר בסיום פסק הדין, אשר ניתן על ידי ביום כח שבט תשס"ו (26.2.06) בתיק העיקרי ת.א. 2573/00 (להלן - "פסק הדין").
2. בפסק הדין חויבה הנתבעת מס' 1, בין היתר, להשיב לתובעת את אגרת בית המשפט ששילמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (פיסקה 81 לפסק הדין). עוד נקבע כי אם לא תפרע הנתבעת מס' 1 את חיוביה עד ליום 10.4.06, כי אז ישלם כל אחד מן הנתבעים מס' 2-174 (למעט נתבעים 10 ,15 ,83 ו-158), לתובעת סך של 53,877 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור שם, וכן 0.578% מסכום האגרה (פיסקה 83 של פסק הדין).
3. התובעת מבקשת לתקן את פסק הדין, באופן שחיובם של הנתבעים באגרה יחול במישרין כלפי המדינה. לעניין זה היא מפנה להחלטת כב' הרשמת (דאז), השופטת מרים מזרחי, בבש"א 4671/00, מיום 25.1.01 , בו הופטרה התובעת מתשלום אגרת בית המשפט, תוך חיוב הנתבעים בתשלומה, על פי הוראת תקנה 13 (ט) לתקנות בית המשפט (אגרות), תשמ"ח-1987, אם תזכה התובעת בתביעתה.
4. הנתבעת העיקרית - עמותת ז.פ. - באמצעות עורך דין ג' הררי, מתנגדת לבקשה וטוענת כי אין מדובר בטעות סופר או בהשמטה מקרית, אלא בטעות מהותית, אשר לא ניתן לתקנה לאחר תום הדיון. עוד היא טוענת כי היה על התובעת לצרף תצהיר לבקשתה.
המשיבים 3 ו-4 (הנתבעים מס' 17 ו-55) ביקשו לדחות את ההכרעה בבקשה עד חלוף המועד להגשת ערעור, ואם יוגש הערעור, עד להכרעה בו.
5. המדינה, באמצעות עו"ד דוד שני, עוזר פרקליט מחוז ירושלים, כבעלת דין בענייני אגרות, מצטרפת לבקשת התובעת לתיקון פסק הדין, באופן שהחיוב באגרה יחול במישרין על הנתבעים. הפרקליטות הגישה ביום 30.3.05 בקשה לתיקון פסיקתא ברוח זו.
6. אכן, ביום 25.1.01 הכריעה רשמת בית המשפט המחוזי בירושלים (כתוארה דאז), כב' השופטת מרים מזרחי, בבקשת התובעת לפטור מאגרה, כדלקמן:
"לאור התרשמותי מחקירת המבקש ולאור עמדת המדינה - שהיא המכריעה בנושא האגרה - אני נעתרת לבקשת הפטור מאגרה. במידה והמבקשת תזכה בתביעתה יחוייבו הנתבעים בתשלום האגרה החלה על ההליך ע"פ ס' 13(ט) לתקנות האגרות."
7. לשלמות התמונה נציין, כי תקנה 13(ט) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987, היא אחת מתקנות המשנה של תקנה 13, העוסקת בפטור מתשלום אגרה. התקנה קובעת, כי לאחר הגשת בקשה לפטור מתשלום אגרה (תקנת משנה(א)), מתקיים דיון ובסופו רשאי בית המשפט לפטור מתשלום אגרה או חלקה או לפטור מתשלום האגרה עבור סעד מסוים בלבד (תקנת משנה (ב), על שתי החלופות האמורות בפסקאות (1) ו-(2) לאותה תקנת משנה). תקנת משנה (ט) מאפשרת "החלפה" של המשלם, דהיינו: במקום שהתובע ישא באגרה, ישלם את האגרה הנתבע, אם זכה התובע בתביעתו, וזה כלשון התקנה: "
ניתן פטור לפי תקנה זו, ומקבל הפטור זכה בתביעתו, רשאי בית משפט או רשם לחייב את בעל הדין שכנגד בתשלום האגרה החלה על ההליך, ותקנה 9 תחול בשינויים המחוייבים".
תקנה 9 קובעת, כי דין אגרה שלא שולמה כדין חוב פסוק במשפט אזרחי לטובת המדינה, וניתן לגבות סכומים אלה מהחייב בכמה דרכים שאחת מהן היא על-ידי לשכת ההוצאה לפועל על סמך צו של בית משפט.
8. הנתבעים השיגו על החלטת הרשמת, ובהחלטת כב' השופטת יהודית צור מיום 19.5.01 חוייבה התובעת בתשלום האגרה (ראה החלטה מיום 19.5.01 בע"א 2088/01).
9. בבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון, התהפכה שוב הקערה על פיה, ונקבע כי "
החלטת כב' הרשמת תעמוד על כנה" (ראה החלטת כב' השופטת שטרסברג-כהן מיום ברע"א 4239/01
חברת לוי רמות עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ נ'
עמותת ז.פ. ו-123 אחרים; ההחלטה ניתנה ביום כה תמוז תשס"א (16.7.01)). אין כאן המקום לדון בהחלטה לגופה. די בכך שנזכיר כי הנימוק המרכזי באותה ההחלטה היא עמדת המדינה לפיה אין לחייב את המבקשת בתשלום אגרה, ובית המשפט העליון מציין, כי "
אכן הצד הנכון לעניין דחיית האגרה הוא המדינה, שהאגרה משתלמת לה. לפיכך, יש משקל נכבד לעמדתה של המדינה בסוגיית הפטור מאגרה".
10. המסקנה העולה מההחלטות השיפוטיות בעניין האגרות, שהובאו לעיל, היא כי חיובם של הנתבעים באגרה, במישרין כלפי המדינה, נקבע כבר בהחלטת כב' השופטת מזרחי, כפי שאושרה על-ידי בית המשפט העליון.
11. כאשר כתבתי את פסק הדין, לא היו בפניי החלטות אלה (המוזכרות בפסקאות 6, 8 ו-9 לעיל). על כן ברור כי אין בהוראות פסק הדין המתייחסות אך לחובת הנתבעים להשיב את האגרה לתובעת, כדי לשנות את ההחלטות השיפוטיות הללו ביחס לאגרות. משזכתה התובעת בפטור מאגרה, ממילא אין היא זכאית להשבת האגרה, שכן לא שילמה אגרה. מטעמים אלה, אף לא נדרש כל תצהיר בתמיכה לבקשה שהוגשה, שכן גם הנתבעים מודעים לכך שהאגרה לא שולמה על ידי התובעת.
12. משקבעתי כי על הנתבעים לשאת בפועל בתשלום אגרת בית המשפט, שכן הפסידו בדינם, משמעות הדבר היא כי החיוב המלא לתשלום סכום האגרה חל על כלל הנתבעים. מבחינת הנתבעים, אין כל הבדל אם ישלמו את האגרה לתובעת (כפי שנכתב בפסק הדין), או ישירות למדינה, כפי שמבוקש בתיקון הטעות, כנובע מהחלטת הרשמת שאושרה על-ידי בית המשפט העליון. התנגדות הנתבעת 1 (המשיבה 1) לבקשה, אין לה כל בסיס, והדבר יבוא לידי ביטוי בפסיקת ההוצאות לחובתה.
13. התיקון המבוקש, אינו משנה את התוצאה הכלכלית, מנקודת מבטם של הנתבעים, אלא רק משנה את הנמען אשר לו הם צריכים לשלם את האגרות. מבחינתי, מדובר באותו סוג טעות שעליה חל סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ברור לכל, כי אם הייתי מודע להחלטת הרשמת בעניין תשלום האגרות, הייתי מנסח את פיסקאות 81 ו-83 לפסק הדין, על בסיס אותה הנחה.
14. לפיכך, אני נעתר לבקשה ומתקן את פסק הדין, וקובע כי חיוב האגרה האמור בפיסקאות 81 ו-83 של פסק הדין ישולם על ידי הנתבעת מס' 1 או על ידי הנתבעים המפורטים בפיסקה 83, לפי העניין, ישירות להנהלת בתי המשפט, המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות.
15. המשיבה 1 תישא בשכר טרחתו של ב"כ המבקשת בסך של 5000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין.
16. מזכירות בית המשפט תעביר העתק החלטה זו לצדדים, לפרקליטות מחוז ירושלים, ולהנהלת בתי המשפט, המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות.